אחד הנושאים הכואבים בפגישות זה נתק מבני משפחה.
זה חוזר על עצמו לאחרונה די הרבה.
מדובר על נתק מקרובי משפחה מדרגה ראשונה.
בד"כ מדובר על נתק של שנים, ממושך.
הנתק מאוד מכאיב, גורם סבל גדול. משפיע גופנית ורגשית.
בשיחה אנחנו מדברים על תחושת הבדידות שנותרה,
תהיות על מה קורה איתו/איתה.
יש כעס על כך שהפקירו אותי לבד,
סגירת חשבונות על מה שהיה,
תחושת אשמה וחרטה,
ייאוש שהמצב כבר לא ישתנה לעולם.
יש גם פחד נוראי לעשות צעד לשינוי.
למרות שעבר שנים, אותו אדם לא יוצא מהמחשבות .
אותו אדם שבנתק, מגיע לפגישה כצלע שלישית,
כעננה שחורה שלא עוזבת.
ברמה הרגשית, נותר חיבור לאותו אדם, חיבור רגשי חזק: כעס, דאגה, געגוע, אשמה. וגם אהבה ואכפתיות מתחבאות שם.
אני שומעת מבין השורות את רצון לחיבור מחדש, פיוס, מחילה. להחליף את הכעס באהבה.
אבל יש פחד ענק מדחייה, האם יש מקום לסליחה?
פחד לעורר מפלצת ישנה מתרדמתה.
מסקרן מה אותו אדם רחוק היה חושב אם היה יודע כמה הוא מדובר בפגישה. אם היה יודע עד כמה הוא מעורב רגשית בחיי בן משפחתו , עד כמה מתגעגעים אליו.
עד כמה הכמיהה לחיבור מחדש והפחד ליצור קשר מחדש, שזורים זה בזה חזק.
עד כמה הפחד להושיט יד לשלום החוצה משתקת.
בפגישות מנסים לרכך מעט את הבדידות והפחד.
מתחילים בלהושיט יד לשלום עם עצמי, למצוא מקום לסליחה בליבי.