"מעולם לא יצאתי מהארץ בטיסה. אני פוחדת לטוס.
אני לא נכנסת לשירותים אם אין חלון או פתח קטן.
מנהרות מפחידות אותי כשאני לא רואה את סופן.
אני לא נכנסת למעלית מפחד להתקע או שלא ישאר לי אויר.
יש לי דפיקות לב חזקות בקניון אז הפסקתי להכנס.
אין לי אויר בחנייה תת קרקעית.
אני לא יוצאת מהבית בלילה אלא אם אני חייבת.
אני לא נוהגת מחוץ לעיר.
אבל אין לי חרדה. סה"כ אני מסתדרת טוב."
אפשר לחיות עם חרדה כל החיים בלי בעיות. למצוא פתרונות יצירתיים להתמודד ולהסתגל לשינויים, להתאים את חיינו כדי לא לפגוש חרדה במגוון דרכים. אז לא ניסע לחו"ל, נעלה רק במדרגות, נעקוף מנהרות בכביש, נתאפק או שלא ננעל דלת שירותים. נוותר על הקניון ונחנה רכב בחוץ. אנחנו יכולים להיות יצירתיים להפליא במציאת פתרונות "עוקפי חרדה" כדי לא להרגיש אותה, לא לשמוע ממנה.
אז למה צריך בכלל להתמודד עם החרדה כשיש מגוון אפשרויות לעקוף אותה?
אם דרכי ההתמודדות הנוכחיים טובים, מספקים שקט, נוחים, מרגיעים - אז אין צורך לחפש משהו חלופי. מה שעובד טוב לא משנים. דיינו.
הבעיה היא שבד"כ, הדרכים היצירתיות, שהשקענו הרבה זמן לפתח אותן, להמנע מלפגוש את החרדה, לא באמת עובדות. לעקוף מעלית/מנהרה/שירותים סגורים לא פותר את בעיית החרדה. לא פותר את אי השקט. חוסר המנוחה ממשיך להציק ומוצא דרכים חדשות להגיע למחשבותינו. זה עלול לחלחל לילדינו, כמו שקיבלנו מהורינו.
אז מה עושים? אפשר להמשיך באותה התנהלות בלי שינוי, במשך שנים, אם זה לא ממש מפריע. יש דברים יותר חשובים להתמודד איתם ביומיום כמו ילדים, פרנסה, בריאות, משפחה, סדר יום.
אפשר גם להתחיל מלקרוא לילד בשמו. חרדה. מונח מקצועי, מוכר, ידוע, עם מגוון פירושים ופתרונות.
מוטיבציה לשינוי חשובה מאוד בשלב נקודת הפתיחה. מוטיבציה יכולה להגיע מהסביבה שדוחפת אותי לעשות שינוי ורוצה בטובתי. אבל זה לא מספיק. המוטיבציה צריכה לבוא מבפנים, מעצמי. דחף פנימי שאומר עד כאן, מספיק , עכשיו אני מוכן ובשל לפעול אחרת, ממקום טוב יותר בשבילי. זה הדחף הכי חשוב לפתיחת דרך חדשה.
כשבאים אליי, אני מעוררת את המוטיבציה לשינוי, מחזקת אותה. אנחנו שוקלים סיכויים להצלחה או הפסד. המוטיבציה מעוררת את הסיכוי לקחת סיכון , לצעוד בדרך חדשה. מדברים גם על הסיכונים לא להצליח, תקווה מול ייאוש. בד"כ היו ניסיונות בעבר שלא הצליחו והשאירו זכרון מר וכואב.
בשלב הבא מכינים סולם התנסויות חדשות, מהקל ביותר לכבד. התנהגות חדשה ישירה לביצוע מיידי, כמו לדוגמא לעלות במעלית שקופה קומה אחת.
אפשר לדבר שעות על למה יש לי חרדות , ממי קיבלתי אותם, מתי זה התחיל, זכרונות והתנסויות עגומות מהעבר, איך הוריי העבירו לי ואיך אני מעביר לילדים. רק שזה לא מספיק. הדרך הטובה ביותר היא לצאת כמה שיותר מהר לדרך: לפעול מחדש (בלי עקיפות). להתנהג לא כרגיל עבורי, הפוך ממה שאני רגיל. לעלות במעלית, להכנס לקניון, לחנות בחניה תת קרקעית. בסולם הדרגתי, מהקל ביותר לקל פחות.
לקחת את החרדה יד ביד. לפתח איתה מערכת יחסים טובה ונסבלת. להקשיב לחרדה ולהתנהג הפוך ממה שהיא אומרת לי. היא כבר לא שולטת ומכתיבה מה יהיה. היא חלק מחיי ורוחשים לה כבוד אבל זהו. עד כאן.
לומדים לפתח מודעות לעצמי, מה טוב לי ומה לא. תשומת לב לתחושות הגוף, למחשבות, לרגשות.
בסבלנות, ברגישות, לאט לאט לאט.