את אומרת לי לא לשפוט את עצמי ואני כן.
אני מבינה שעברתי חוויה קשה ואני לא מצליחה להירגע.
בהיגיון אני מבינה שזה לא אשמתי, אבל ברגש טעונה בכעס, עלבון, בושה.
כועסת גם על מי שלא קשור.
מנסה לשחזר בראש מה היה שם צעד אחר צעד ולא מבינה. וזה רק גורם ליותר סבל. אבל גם להניח לזה ולשכוח לא מסוגלת.
אז למה אני עדיין מרגישה כל כך רע?
לא מרוכזת, לא ישנה טוב.
שואלת שאלות לאויר שאין להם תשובה.
ואין למי לספר. ניסיתי קצת, נדמה שאף אחד לא מבין.
אולי אני מגזימה בתגובות שלי?
אולי אני לא חזקה מספיק?
עברת חוויה טראומתית.
פגיעה נוראית בלתי מתקבלת על הדעת!
זה לא היה סתם לא נעים. זה היה בלתי נסבל.
את ביקשת יפה לעצור ולא הקשיבו לך.
ניסו להתערב סביבך ולא עזר.
אמרו לך שזה לא אשמתך וזה לא מקל בכלום.
אני ממש מצטערת שלא הייתי שם לעזור לך. שנותרת לבדך.
מהות הטראומה היא לא הארוע עצמו.
הזוועה האמיתית היא החוויה אח"כ שנשארת חיה, נושמת ובועטת
שוב ושוב.
החזרתיות של החוויה כזכרונות מקוטעים, פלאשבקים, ברגשות, בהתנהגות, בגוף.
מישהו פגע בך ולא לקח אחריות על זה. יש מצב שבחיים גם לא ייקח.
אל תתני לזה להמשיך לעורר ספק בערך העצמי שלך.
אני מכירה אותך טוב. יודעת היטב כמה את מדהימה.
יש פער ענק בין איך שאני מעריכה אותך לבין איך שאת מעריכה את עצמך.
לאט לאט תסלחי לעצמך מחדש.