כששואלים אותי במה אני הכי אוהבת לטפל אני עונה - דיכאון. אני אוהבת דיכאון. אבל זה קשה ושואב איך את יכולה? איך את יכולה לומר שאת אוהבת דיכאון? מיד קופצים בתהייה שבטח אני לא בסדר, מוזרה. זה לא מובן ולא הגיוני... אני כבר רגילה למבטים.
המציאות הביאה אותי להפגש הרבה עם דיכאון דרך העבודה, משפחה, סביבה, ניצולי שואה, קשישים, אמהות לפני/אחרי לידה. זה חיבור רגשי חזק לעצמך. אני פחות מאמינה בלשלוף את האדם מיד מהדיכאון , כמו ארנב ששולפים מכובע הקוסם. זה עמוק , שחור , כמו בור תובעני. אני יותר מאמינה בלשקוע יחד, לאט לאט, בהדרגה, בבור הכי עמוק, לרדת הכי נמוך שאפשר., ומהמקום הכי הכי חשוך, נמצא את הפנס שידליק את האור. בזהירות. הפתרונות לא אצלי ואין קיצורי דרך. הדרך ארוכה .אני אעזור בניווט והנחיה, ליווי, תמיכה. הקשבה. אמצעי עזר. זה לגיטימי להיות בדיכאון , להיות בתוך הבור. כמה שצריך. לפלס דרך החוצה בסבלנות, בזהירות, בבטחה.
