לפני שנים רבות סבתי ז"ל נפטרה. היא היתה ניצולת שואה, פוסט טראומטית, לא פשוטה. שכנים שלא הכרתי פנו אליי לאחר השבעה וסיפרו לי על הכרותם את סבתי. הם סיפרו לי איך סבתי הרעיפה תשומת לב על ילדיהם, אהבה אותם, כיבדה אותם. הם נפגשו בגינה ליד הבית מדי אחה"צ ושיחקו יחד. פתאום הבנתי שסבתא היא יותר מכפי שהכרתי אותה כנכדה, בעצמי. התרגשתי והודתי לשכנים על המידע ששיתפו אותי.
לפני שנים, שכנה מעליי נהגה לברך אותי כל בוקר במעלית. היא בקושי הלכה, כפופה וצולעת, אלמנה, גרה לבד, מעולם לא נתנה לי לעזור לה בכלום. היא עשתה כל בוקר, מוקדם, הליכות ברחוב, באנרגיה מדהימה. היא הזמינה אותי לביתה, אירחה אותי וסיפרה לי על חייה, ילדיה, משפחתה כמקור גאוותה.
לימים היא נפטרה ונכדתה עברה לגור בדירה במקומה. היה הרבה דימיון בין הנכדה לסבתה, חיצונית ופנימית. סיפרתי לנכדה על סבתה המיוחדת והיא התרגשה לשמוע. היא נשארה השראה עבורי עד היום.
בני גיל הזהב מסתובבים סביבנו ,קרובים רחוקים, נראים ושקופים יחדיו.
עושים "רעש" של תלונות בלתי פוסקות, חולי וכאב עוטף אותם.הם לרוב לא מרוצים, איטיים, מעוררים אצלנו דאגה ואשמה, מעכבים את הזמן ומורידים את הקצב.
הם מסתירים בדידות, עייפות, כאב, חולשה. נושאים איתם משאלה סודית שלא להיות תלוי באף אחד לעולם.
הם הפנים לעתיד שאף אחד לא רוצה להישיר מבט.
יחד עם זאת, מתחת למעטפת החיצונית הבולטת, מסתתר לו אוצר חבוי. חוכמה יוצאת דופן של ניסיון החיים. ניסיון חיים עשיר וארוך שנים, מכיל מידע, התנסויות, חוויות, תהליכים, טעויות, הצלחות, פספוסים, עושר אמיתי. זו היסטוריה שניתן ללמוד ממנה. גם אם הניסיון הוא לא מעודכן ולא עכשוי, הוא עשיר, יחיד ומיוחד.
אפשר לצעוד וללמוד תוך כדי הליכה. להתנסות ולטעות במהלך הדרך. מכל דבר לומדים.
אפשר גם ללמוד מהמבוגרים. מההורים שלנו, שכנים , חברים, מכרים.
כדאי לעצור לרגע. להסתכל סביב. להקשיב למי שיכול להעשיר אותנו מניסיון הדרך שלו, השבילים בהם הוא פסע, מהחוכמה הפנימית האמיתית.
הם ישמחו לספר, להקשיב, לתרום, להראות.
זו הזמנה להקשבה.