• Gali Golan Kupperberg

להאמין בעצמי

ואם אין מי שיאמין בי כרגע? שיתמוך, שיושיט לי יד ויגיד שהכל יהיה בסדר.

כל אחד צריך מישהו שיאמין בו, שיראה אותו בטוב. בילדות אלו ההורים או הדמויות המטפלות.

אבל מה אם הם לא ראו? לא הצליחו לתמוך, היו עסוקים או פשוט לא היו מסוגלים.

ומה אם ההורים היו ביקורתיים, כדרך חינוך, הזהירו שהעולם מסוכן, לא בטוח, אין על מי לסמוך. הדברים נאמרו בכוונה טובה אבל השאירו חותם כבד.

אז גם היום, כשיש את ההבנה הזו, עדיין כואב לשמוע מההורה דברי ביקורת. מילים שאף אחד אחר לא מעז לומר לי.

איך מי שאמור לשמור עליי הכי בעולם אומר לי דברים שפוגעים בי, לא רואה שהוא מכאיב, מקטין.

כבוגר, יותר קל להדוף את המילים הפוגעות ממני.

די, נו, מה הוא כבר מבין בגילו? הכוונה שלו טובה, הוא לא מתכוון לפגוע בי. הוא סה"כ רוצה לשמור עליי, מהעולם בחוץ.

אבל זה עדיין כואב, חונק. בלתי מתקבל על הדעת . אהבה כואבת לא נעימה.

למה לא יכול להיות לי הורה שפשוט אוהב אותי, תומך, מחבק, מביע את האמון שלו בי במילים טובות.

למה האהבה אצלי בבית מתבטאת על דרך השלילה?

תזהר, עוד רגע תיפול, תיכשל. זה לא יילך. אל תאמין לאף אחד.

חלק מהתפקיד שלי הוא לעזור בהתבוננות הקשה הזו.

לחבר בין כל חלקי ההורה, היפים יותר ופחות.

לדבר על הכמיהה להורה שלא היה שם וגם לא יהיה אף פעם.

ועדיין, לא נפסיק לחפש אותו ולקוות שיגיע.

לחבק את הילד, שלא קיבל את החיבוק שביקש, כמה שיותר.

הילד הזה הוא מבוגר היום. הוא ממשיך לחפש את החיבוק האבוד בעיניים זרות.

הוא לא מאמין שמגיע לו. הוא עובד קשה מאוד.

התקווה שלי היא שיימצא מקום לחבק את עצמו.

כי מגיע לו, הוא עבר דרך ארוכה, מדהימה.

מגיע לו לטפוח לעצמו על השכם, מכל הלב.




גלי גולן קופרברג

052-3731002 | gali.golank@gmail.com

  • Black Facebook Icon
  • Instagram Social Icon