• Gali Golan Kupperberg

הצגת מקרה- טיפול בדיכאון

לא נעים להודות אבל בהתחלה בכלל לא רציתי שהיא תמשיך להגיע אליי.

ניסיתי להתחמק, לנצל הזדמנות לשינוי שעה ויום כדי לבטל, לומר שזה לא מתאים, שאני באמת לא יכולה לעזור, להודות שאין לי כוח יותר. שאין לי מה לתת לה. מצאתי עצמי מתוחה לפני שהיא באה, מקווה בסתר שלא תגיע, שתחליט שזהו שנמאס לה והיא מפסיקה. שגם ככה אני לא ממש עוזרת אז בשביל מה לבזבז עוד זמן. ובכלל , איך אני עוזרת לה? כל מה שאני מנסה גם ככה לא עוזר.

בכל פעם שהיא הגיעה, הזמן עמד מלכת. כל דקה עברה הכי לאט שיש.

מצאתי עצמי עצבנית כמוה, חוסר סבלנות היה נוכח חזק בחדר. לא ידעתי מה עוד יש לעשות.

ועדיין היא המשיכה להגיע, על הדקה. לא מאחרת. ואם מגלה שתאחר, תמיד תתקשר להודיע. בהתחלה, אפילו הקדימה בחצי שעה. ואז ברבע שעה.

לא מוותרת. מקשיבה. משתדלת לשבת בנוח למרות שבכלל לא נוח לה. הרגליים עצבניות בלי סוף, רוקדות בכסא, הידיים חסרות מנוחה. המחשבות קשות, לא נותנות מנוח. היא מחייכת בנימוס. רואה בי מומחה ואני מסבירה שוב ושוב שאני לא מומחה. שזה תהליך. שלה. לאט לאט. שהתשובות נמצאות אצלה, אני בטוחה. רק יקח זמן להגיע אליהן. וסבלנות.

אבל אין לה סבלנות. בכלל. ואין זמן. כל פגישה מתחילה ומסתיימת כך: נו, אז תגידי לי מה לעשות? איך להתגבר על האובדן של אמא? איך לישון טוב בלילה? איך למצוא בעל? איך להשאר מפוקסת בעבודה? איך להתגבר על הכאב של בני זוג שנעלמו? איך להמשיך לחיות בלי אמא? איך לא לפחד לגור לבד? איך להיות רגועה? נו איך?



בהתחלה, התפתתי ל"מלכודת הפתרונות המהירה". היא כל כך היתה במצוקה ורציתי מאוד שתרגיש טוב במהרה. ניסיתי לשלוף כמה שיותר כלים להתגבר מהר על הבדידות והכאב. לימדתי אותה תרגילי הרפיה ותירגלנו יחד. הכנו רשימה של דברים שעושים לה כיף וטוב כמו חופש, קניות, משפחה, חברים, תחביבים. היא יצאה לחופש , כמה פעמים ומאוד נהנתה. נהנתה גם מבילוי עם משפחתה. תרגלנו קשיבות לגוף כדי לבסס חוויה של כאן ועכשיו, מיינדפולנס בקטנה, יחד. גם כוס קפה בבוקר ותה מתוק בלילה, כמו שאימה הכינה לה, היו נחמות קטנות של בית.

היא היתה מאוד לא רגועה ממה חושבים עליה. איזה רושם היא משאירה לאחרים. גם משפט אחד שנזרק לפני הרבה שנים המשיך להציק לה כאילו נאמר לפני 10 דקות. והיו הרבה משפטים כאלו, משנים עברו. היה לה חשוב להשאיר רושם טוב וחיובי. עליי היא השאירה רושם של מישהי רצינית, אחראית, טובת לב, אוהבת לעזור עם המון נתינה. היא שמחה לשמוע ולאט לאט הפנימה זאת חזרה לעצמה.

נראה היה שרוב הכאב והמצוקה היה בעצם על התנסויות כואבות מלפני 30 ו 20 ש'. החויות הכואבות נצרבו כ"כ חזק שהם המשיכו להתקיים כל השנים הללו, עד היום. הכאב מהחוויות היה כה קטלני, עוצמתי, מייסר. זה הרס כל אפשרות לאופטימיות, לחשיבה על עתיד חיובי וטוב. ההווה נמחק כלא קיים בכלל. זו תחושה נוראית לחיות בעבר של לפני 30 ש' יחד עם השוואות לכל מה שלא השגתי/הספקתי/החמצתי. כמה שקלתי לפני 30 ש' וכמה אני היום. כמה הייתי יפה ואטרקטיבית אז, כמה חיזרו אחריי, כמה הצטיינתי בלימודים, כמה הייתי אהודה חברתית, כמה ביליתי וחגגתי. הייתי יכולה להתחתן ולהיות עם כמה ילדים. הייתי יכולה להיות עם תואר שני, מנהלת , מצטיינית. והיום? אין כלום ולא יהיה יותר טוב. העבודה היא זוועתית בסביבה לא נעימה אבל אין ברירה כי חייבים להתפרנס. חברים רחוקים שכבר לא בקשר טוב. משפחה שכל הזמן אומרת וחושבת יותר טוב ממנה מה היא צריכה לעשות . מחזרים שמזמן נעלמו. משקל עודף ומראה שלא קרוב לגיל 18. "מי ירצה אותי היום?" וההורים, שהיו מקור התמיכה אולטימטיבי, עם אהבה ללא גבולות, אינם עוד.

כל הכלים עזרו במידת מה. חזרה המודעות לכאן ועכשיו. היא חזרה לפעילויות ספורט שכה אהבה בעבר . מה שעזר לחזור לשמור על כושר ובריאות. חזרה המודעות לאכילה נכונה ובריאה תוך העזרות בדיאטנית . מעקב רפואי עקבי. הקפדה על טיפוח עצמי . יציאה לחופשות. שמירה על קשר משפחתי מותאם. הבנה את מקומה בעבודה ומציאת יתרונות בתפקיד. היא המשיכה לבצע את תפקידיה על הצד הטוב ביותר. הרשתה לעצמה לקחת קצת ימי חופש. סידרה את הבית. ראתה את עצמה יותר באור חיובי .

בהמשך, כל זה התגמד ונראה חסר טעם. המשקל לא מיהר לרדת, העבודה לא התקדמה לטוב, אין בן זוג באופק וההורים, יותר חסרים מתמיד. גם הפגישות נראו שוליות, הן נדחו יותר ויותר רחוק. לא ידעתי אם יש המשך בכלל. אולי ויתרה והחליטה להפסיק.

אני חשבתי שיהיה נכון להפגש יותר אבל היא לא היתה מעוניינת. היא המשיכה להגיע בתדירות נמוכה מאוד, בעקביות.

לאט לאט, בהדרגה, היא הסכימה לקלף מעצמה את שכבות הכאב – את חוסר הטעם בחייה. חוסר האונים, הייאוש. הכאב הנוראי יצא החוצה בבכי מתפרץ משוחרר ושבר לי את הלב. לא היה לי מה לומר לה לנחם. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא הרשתה לעצמה להיות עם הכאב במלואו ולא החזיקה עצמה מאופקת. לבכות, לשחרר, להוציא מהלב את כל הכאב. אין מה לעצור את זה. רק להיות שם איתה, בבכי, בשחרור. זה קרה לדעתי כשהפסקתי לחלק פתרונות וכלים מעשיים, והיא הסכימה לבטוח בי ולהתמסר לכאב שלה.

התהליך טרם הסתיים, יש התחלה. המשך לא ברור. ימים יגידו.


62 צפיות

גלי גולן קופרברג

052-3731002 | gali.golank@gmail.com

  • Black Facebook Icon
  • Instagram Social Icon